האגו שלי כל כך רצה להצליח לבד לפתור ולרפא. אבל משהו שונה קורה פה ואני חייבת להסתכל על זה. בזמן שכולם בעולם הקורונה אני בעולם אחר קצת...
לפניי שבועיים גיליתי שיש לי סרטן בשד. עברתי תהליך מדהים בשבועיים האלה. והייתי בטוחה שאני מרפא את עצמי לגמרי לגמרי. האגו שלי כל כך רוצה להיות "גלית המעולה והחזקה שמרפאת את עצמה מסרטן!". וקיבלתי כל כך הרבה עזרה ותמיכה מכל כך הרבה אנשים מדהימים! ממרפאים מהמעלה הראשונה! באמת! אין מה לומר. ובתהליך הזה אני מבינה שהסרטן הגיע כי לא הייתי קשובה לעצמי מספיק, שנתתי למחשבות שלי, לאגו לשלוט בגוף שלי, הלכתי נגד הטבע שלי. ועכשיו אני צריכה ללמוד ללכת עם הטבע שלי. רק שאני כבר לא סגורה על מה הוא מרוב כל הבלבול.
והאגו הזה, החמוד כמובן, שצועק מה הוא רוצה שיהיה. ואני כבר מאבדת את עצמי.
משהו פה זה חלק משיעור מאד גדול שאני עוברת. לא משנה אם יהיה ניתוח או לא, זה תהליך מטורף.
אני צריכה להשלים עם הרפואה. לקבל את זה שיש סיכוי שבכל מקרה אצטרך לעשות ניתוח. והאגו משתגע. כי הוא כל כך רצה שאני אהיה המגניבה שמחלימה בעצמה.
אני מסתכלת על כל זה מלמעלה, מהעומק. בעומק זה לא מה שמשנה... אם אני עושה או לא עושה את הניתוח זה לא מה שמשנה. יש פה תהליך והעמקה שהיא מעבר לכל זה.
אני לא יודעת לאן כל זה עוד יוביל אותי… ואני אצטרך לגלות!
אני יוצאת למסע בעקבות הטבע שלי ובעקבות החלמה מהירה לטובת כל מי שאני אוהבת ואוהב אי פעם, לטובת הדרך הנפלא שעוד מצפה לי!
נ.ב מאד התביישתי לספר על זה. ואז הבנתי... שאין לי מה להתבייש! אלא לשתף ולהביא השראה וריפוי לכל מי ומה שאפשר
איך אני מתנהגת כשאין לי שליטה? כשאני נאלצת להתמסר למה שקורה איתי.
רציתי לרפא את עצמי. אני יודעת שזה אפשרי. ראיתי במו עיניי כל כך הרבה ריפויים ניסים מתרחשים.
ויש פה מקום לשחרר. עשיתי כל מה שיכולתי (נראה לי!) ועכשיו אני נותנת למציאות להמשיך מכאן.
להצליח להתמסר למה שיש. למה שכבר קורה. בסקרנות.
אנ סקרנית.
מעניין אותי לעקוב אחרי התגובות שלי , אחרי התהליך שלי. אני מתבוננת בעניין על עצמי ועל מה שקורה איתי ועם הסובבים אותי. האמת? הזמן הזה של השבועיים האחרונים מאז שגיליתי על הסרטן היה זמן ממש ממש טוב.
אני הגעתי לתהומות רגשיות היסטריות עם עצמי, זה כן. אבל רוב הזמן? הייתי במצב רוח מדהים! מעמיקה עוד ועוד! מתחברת לעומקים שלי ואל מעבר לעצמי לכל מה שישנו! מוקפת באנשים מדהימים שתומכים בי! אני בחיים לא הרגשתי כל כך נרחבת ופתוחה כמו בשבועיים האחרונים. עם לב כל כך פתוח. זה תהליך כל כך מרגש!
ואני מבינה שהוא לא נגמר. שהוא עוד ממשיך. למרות שמאד רציתי שהוא יגמר. אבל אני מבינה עכשיו את הכוונה של להיות "צינור". אנחנו עושים מה שאפשר הכי טוב בעיננו. והמציאות מתרחשת. וזה מה שקורה. ועכשיו יש לי שיעור בהתמסרות
הגעתי לחדר ניתוח מחוייכת ושמחה בזכות התמיכה של כולכם! אני עכשיו מתאוששת, ומעבר לכאבים הפיזיים מרגישה ממש שמחה ומאושרת. מרגישה שעשיתי את הדבר הנכון!
הרופאים יצאו גם הם ממש ממש מרוצים מהניתוח ונראה שאין התפשטות בכלל של הגידול שזה נס בפני עצמו כי הוא היה ממש גדול, וכי בצילומים כן ראו התפשטות
שמחה שנפרדתי ממנו!
עוד כמה שבועות אתאושש ויהיו תוצאות סופיות כמובן מהביופסיה. אבל נראה שהמשאלות הטובות והתפילות של כולם עזרו!! אני מרגישה אהובה ועטופה מכל כיוונים באנשים נפלאים! זכיתי!
תודה לכולם!!!
מה קורה ברגע של שחרור?
אני לפעמים לא מאמינה שזאת אני. כלומר, ביום יום, כן, אני מאמינה. בעצם, אני לא חושבת על זה. אבל בימים האחרונים משהו בתפיסה הזאת של עצמי ממש התערער לי.
אני בתוך חוויה שכל כך לא מסתדר לי שאני בה בכלל, שזו אותה אחת שתפסתי כעצמי תמיד.
אחרי הניתוח, ביום חמישי בערב היתה בעיה שהצריכה אותי להיכנס לעוד ניתוח. רק סיימתי וכבר הכניסו אותי לעוד אחד! ההתאוששות מחומרי ההרדמה היתה לי מאד מאד קשה וכל כך לא רציתי שוב, והייתי מאד מאד חלשה.
כל כך לא רציתי ללכת לניתוח הזה ולרגע היו בי תחושות של כעס ופחד והתנגדות ו"למה זה קורה לי? למה שוב?!" "למה אני?!!!!" ואז איכשהו שחררתי. הסתכלתי על כל האנשים שהתרוצצו סביבי והכינו אותי לניתוח, שלפני רגע רציתי שיעופו ממני, ופתאום כל כך התרגשתי שכל כך הרבה אנשים עוזרים לי.
פתאום הרגשתי את כל התפילות והמשאלות שלכם, אתהכל השמירה שלי, כמה שאני מוקפת שמירה. ובשניה רגשות ה"למה אני" התהפכו לרגשות של הודיה ענקית והתרגשות. שמחה אין סופית ותחושה שיש לי מזל ענק. וככה נכנסתי גם לניתוח השני באותו יום.
אני כבר בבית עכשיו, השתחררתי הביתה וזה כל כך משמח! ברור! אבל זה גם קשה. כי פתאום אני מבינה שזה אמיתי, ההתמודדות עם הכאבים ועם השינוי המוזר שחוויתי בשדיים שלי (עליו בטח אכתוב בהמשך כשיהיה לי יותר אומץ להסתכל עליהם בכלל). ההתמודדות עם כל מה שחוויתי ועם ההחלמה הפכה אמיתית. כי אני בבית עכשיו ואני מבינה שזה יקח זמן. ואותו דבר ששבר אותי לפני שבועיים, ההבנה העמוקה שהגוף שלי זמני, שהכל יכל להיות איתו, אותה הבנה מחזקת אותי עכשיו. איזה מזל שהכל זמני ושכל זה יהיה מאחורי מתישהו
וגם, בקטע מוזר, אני ממש שמחה שאני עוברת את זה
יש המון דברים מפחידים בעולם שלא משפיעים עלי כמו לשמוע את המילה האסורה הזאת. וזאת לא רק אני! למה אנחנו כל כך מפחדים מהמילה סרטן? מה כל כך מפחיד במילה הזאת?
אותי עדיין מאד מאד מפחידה רק המילה הזאת. התת מודע יודע להכניס פנימה את מה שצריך לפחד ממנו בשביל ההשרדות. למשל, אני מפחדת מאריות כדי לדעת לברוח מאריה. "אז אם אני יודעת שסרטן זה מסוכן" אומר לעצמו תת המודע "אני אני אדע להימנע ממנו". אבל.... זה לא נכון הרי, בעצם אפילו הפוך.
למה?
כי כשאני מפחדת ממשהו אני מחזקת את האנרגיה שלו כל פעם שהוא בסביבה (פרסומת, שיחה, פייסבוק וכו) ומשאירה את האנרגיה שלי דרוכה כל פעם שהמילה נשמעת. בגלל שאני אדם מודע- האנרגיה המושקעת אפילו גבוהה יותר. מנסה לשכנע את עצמי לא לחשוב על זה, לחשוב על ההיפך, לעשות כל מני מניפולציות כדי שהמחשבה לא תכנס לי לראש. וכמובן, אם אני אבקש מכם לא לחשוב על פיל ורוד אתם.... כן, תחשבו על פיל ורוד.
אז הנטייה הטבעית של המח להיכנס להיכון ולפחד כדי שנדע לברוח בזמן מהטורפים פוגעת בנו במציאות הזאת ומחזקת מחשבות שמורידות אותנו. כולעת מחשבה בתוך כלוב של "זה רע" וככה מאד קשה להסתכל על זה כפי שזה.
לא חשבתי לעולם שאני אתמודד עם זה. אבל היי, עכשיו צריך. אני צריכה להסתכל בעיניים של הסרטן. ולראות אותו כפי שהוא. הפחדים לא קשורים אליו, את האנרגיה הנמוכה זה אני הכנסתי. הסרטן הוא בפני עצמו. עברתי תהליך התיידדות מאד נחמד עם הגידול שלי לפני הניתוח. ואמרתי לו תודה על כל מה שקיבלתי. ועדיין, המילה הזאת מביאה איתה אלי המון פחד ואני לא יכלה לראות את כל התמונה ואת כל המתנה שקיבלתי מהתהליך הזה בגלל ערפל הפחד.
אם זה רע, מפחיד, מסוכן, נוראי, טרגי היסטרי, זה מה שאנחנו בוחרים. כי חיים זה חיים ומוות זה מוות וכל השאר זה בחירה שלנו...
פעם הייתי מנותקת מהגוף שלי. הרגשתי שהגוף שלי הוא מגבלה שמפריע לי. שאני רק משתמשת בו כי אין לי ברירה. לא נתתי לעצמי להיות חלק ממנו באמת. הרגשתי שבכלל כל החיים פה בכדור הזה הם איפשהו רחוק ממני, שאני לא מפה. הרגשתי זרה. ניסיתי שלא להרגיש זרה, ניסיתי ממש חזק לעשות כאילו אני הכי חלק. אבל לא הרגשתי חלק. והייתי מלאה בכעס על עצם הקיום שלי בעולם. כן, זה נשמע מוזר, אבל עמוק בפנים הרגשתי את זה, הרגשתי מרחפת איפשהו רחוק.
בעזרת התטא הילינג הצלחתי יותר ויותר להתחבר לגוף שלי ויותר ויותר להסכים להיות פה. אבל עדיין, זה היה מאמץ מאד גדול עבורי.
את השיעור הכי חזק שלי קיבלתי בשבועות האחרונים כשגיליתי שיש לי גידול סרטני ענק ומסוכן בשד. והבנתי שבגלל הגילוי המאוחר צריך להוריד אותו כמה שיותר מהר מהגוף שלי. וזה אמר לעשות כריתת שד.
כעסתי על הגוף שלי שהוא יצר דבר כזה. כעסתי שאני לא מליחה בעזרת הכוחות המרפאים שלי לרפא את עצמי. הייתי מתוסכלת. הבנתי שאני הולכת להיפרד מחלק מהגוף שלי. חלק שאני מאד אוהבת בגוף שלי, בעיקר בתור אישה צעירה.
קלטתי כמה אני קשורה לגוף שלי. כמה אני תולה בגוף שלי את האושר שלי. בבודהיזם זה נקרא "לקחת מחסה". שמתי לב שאני לוקחת מחסה מלא בגוף שלי. תולה את כל העצמי שלי בחיבור מלא לגוף שלי. היקשרות ענקית.
ומה עשיתי? כעסתי על עצמי.
כעסתי על עצמי על עצם ההיקשרות הזו. ניסיתי לשחרר את האחיזה שלי בגוף שלי. ובשלב מסוים הבנתי שזה נובע מניסיון בריחה ולא מתוך העמקה. שוב, ניסיון לא להכיר בכך שאני חיה פה בגוף הזה ושהוא חשוב לי. זה הכריח אותי להעמיק ולבדוק את הקשר שלי עם הגוף שלי.
יום לפני הניתוח החלטתי לעשות טקס. אספתי חבורה של נשים מדהימות לפגישת זום ועשיתי טקס של פרדה מהשדיים שלי. בעצם, זה היה טקס של חיבור למהות הנשית שלי. בטקס התחברתי לגוף האנרגטי שלי, לעוצמה האנרגטית של הגוף הנשי שלי.
בכיתי המון, כי הייתי צריכה להתאבל... והתאבלתי. קיבלתי שזה פשוט מאד עצוב לי להיפרד מחלק מהגוף שלי. והתחברתי למהות הנשית האנרגטית הנשית שלי. הייתה בזה עוצמה ושחרור. כי זה המצב, זה מה שקורה.
אחרי הניתוח כשהתעוררתי מלאה בכאבים נוראיים, בחילות והקאות, פתאום משהו מוזר תקוע לי איפה שפעם היה החזה שלי. זה ממש מוזר... זה מכריח אותי לגלות מחדש את הקשר שלי עם הגוף שלי. להסכים להיות פה. להסכים לגוף שלי להיות דבר נפלא שאני חלק ממנו, לגלות וללמוד איך להשתחרר אל חוסר אחיזה ואהבה חדשה עם הגוף.
אני עכשיו מתחילה ללמוד. וזה ממש מוזר
הרבה פעמים אני מרגישה שאם אני אעשה שינוי או משהו אחר לא יאהבו אותי יותר. עוד לפני הניתוח שמתי לב לדפוס הזה. הרצון הזה שיאהבו אותי והתחושה שאני צריכה להתאמץ בשביל זה. מצחיק, נכון? אהבה זה לא רגש שאפשר ליצור או לא ליצור בכוונה. זה פשוט קיים וזהו.
משהו בצורך לרצות אחרים מתרכך אצלי. עדיין קיים אבל הרבה הרבה פחות, זה משמח. אני שואלת את עצמי מה אני לוקחת מכל הסיפור הזה? מכל החוויה הזו? אז לפחות את זה - לקבל את הטבע שלי ולשמוח מהאהבה העצומה שאני תמיד קיבלתי ומקבלת. פשוט לשמוח ממנה. אם היא תהיה או לא זה בכלל לא בידיים שלי.
לפני הניתוח יש שלב כזה שהולכים למנתח פלסטי שמסביר על כל התהליך. אני הייתי אאוט לגמרי, לא היה לי מושג. ואחרי שחזרתי ממנו והבנתי שהתהליך יהיה ארוך, שיקח זמן עד שהשחזור יושלם, שהחזה שלי יהיה קטן יותר ושאני פשוט לא אראה בול כמו שנראיתי לפני זה.
נשברתי.
הגעתי הביתה ובכיתי לאבא שלי כמו תינוקת קטנה. בכי היסטרי לגמריי. התחננתי בפניו לא לעשות את הניתוח הזה (כאילו הוא יכל להחליט משהו במצב הזה). נשברתי לרסיסים. ואבא שלי אמר לי "כולם יאהבו אותך, אל תדאגי" ואז קלטתי שאני בוכה כי אני מפחדת שיפסיקו לאהוב אותי.
אני אשכרה פחדתי שבגלל שהציצי שלי יהיה קטן יותר ומוזר קצת אז לא יאהבו אותי. לא פחדתי מהגידול, לא פחדתי למות, פחדתי להיות דחויה.
אז אחד השיעורים הגדולים שלי פה, זה להפסיק לרצות ולנסות לקבל אהבה אלא פשוט לשמוח מהאהבה שאני כן מקבלת. ולמזלי אני מקבלת המון ממנה!
רק עכשיו אני מבינה את המשמעות של לקבל את מה שיש.
זה לא להכנע, לא לא. גם לא להיות אדישים,
אלא להגיד, לא משנה מה זה
"יאללה! אני על זה! אני עוברת את זה כמו גדולה"
לפני כמה ימים הרופא אמר לי שכנראה אצטרך לעבור גם כימו. התחלתי להילחם בתוך עצמי. לכעוס להתאכזב, לבכות בכי מר של "למה זה מגיע לי".
היום החלטתי. אם אני עושה את זה, אז כמו בניתוח. כשנכנסתי לזה ב "יאללה! בכל הלב! זה מה שיש ואני פה מכל הלב! אני מאמינה בעצמי, ביקום ובמה שיש ומתמסרת לחוויה, לכאן ועכשיו בשמחה ענקית" ככה הייתי בבית חולים לפני ואחרי הניתוח בכאבים קשים ואושר בלב.
ואז הבנתי. אני יכלה להיות ככה, על כל מה שיש בחיים. חיים? התלבטויות? דאגות? פחדים?! יאללה! אני באה! מכל הלב! נתמודד, נחיה ונחווה את כל מה שקורה. כי זה מה שקורה עכשיו וזהו. וואו. איזה שחרור
בגלל סוג הסרטן שעלול היה כבר להתפשט בלי שנדע בכלל ובלי שניתן לראות בצילומים, הרופאים ממליצים לעשות טיפולים כימותרפיים.
אז ככה. הדבר שהכי מפחיד אותי בעולם הזה זה להישאר בלי שיער. השיער שלי (מבחינתי לפחות) זה מקור הכוח שלי. כמו שמשון הגיבור. מקור הכוח היחיד, יש לציין. ואם יקחו לי אותו אני אשאר פשוט בלי שום מקור כח. מי אני אהיה בלי התלתלים?
אני כבר לא מדברת על זה שזה מפחיד ומלחיץ לראות מישהי בלי שיער ואני ממש לא רוצה להיות היא ולא רוצה להיות מזוהה עם המחלה הזו באופן הזה. אני מדברת על הקשר העמוק ואפילו קצת אובססיבי שלי עם השיער שלי שאני פשוט מאוהבת בו, לא פחות. איך אני אהיה בלעדיו? בלי השיער האהוב שלי?
אני מבינה שיש לי פה שיעור מאד רציני של היקשרות, של לשחרר אחיזה. של ללמוד לקבל את מה שיש. ואני מעמיקה בשיעור הזה עוד ועוד. אני לא הגוף שלי ואני לא השיער שלי, אני מעבר לכל זה. ומאד חשוב שהגוף שלי יהיה בריא כדי שאני אוכל לתת לו להאיר את האור שלנו (שלי ושל הגוף שלי). ואני לומדת לשחרר את כל האחיזות שיש לי.
זה כמו לנקות את הארון, כשמוציאים את הכל ואז לרגע החדר עוד יותר מבולגן. ואנשים שלא אוהבים לנקות (כמוני) מתוסכלים לרגע מהמצב ואז מבינים, "טוב, אין ברירה, צריך עכשיו לנקות את החדר" ואני מתחילה לנקות ולסדר. ובסופו של דבר הוא מסודר.
עכשיו אני בשלב הזה. כל הבגדים בחוץ ורק התחלתי קצת לקפל. כל הפחדים שלי מתרוצצים ומתגשמים להם בדמיון ובמציאות (בכל זאת, אני אחרי ניתוח שבו הסירו ממני איבר שהייתי מאד קשורה אליו גם כן). וכל פעם, אני נותנת מקום לצער ולכאב. מתפתלת מחדש בבכי של תינוק, וכשזה עובר מתגלה מקום חדש. משהו מבקש לצמוח עוד ועוד. לשחרר מכל האחיזות מכל הרעיונות מכל הקונספציות מכל המחשבות האמונות והתפיסות. לשחרר.
פעם כתבתי שיר שהסוף שלו זה ככה:
"בעקשות, בחוזקה שחררי את המסע מגבך
במקום שכואב יצמחו לך כנפיים
תעופי גבוהה רחוק ומהר"
ואין לי מושג מה יהיה
אין סיבה לסבל. יש מצבים שבהם אין לנו שליטה. ואנחנו מפרשים אותם לסבל. אבל הסבל זו רק פרשנות. מה שיש זה מה שיש. כאב, פחד, שמחה... זה מה שיש וזה גם יעבור, כי הכל עובר.
אז אין סיבה לסבל. רק כשרוצים יותר מדי, כשיש חלומות תקוות ורצונות (מי אמר שכל החלומות שלנו באמת נכונים לנו?), אז יש סבל. כי כשמשיגים את מה שרצינו אנחנו שמחים לרגע ואז מתחילים לפחד לאבד את זה או משתעממים ומוצאים משהו אחר לסבול בגלל חסרונו או מאבדים את זה ואז סובלים בגלל האובדן.
בקיצור. אין סיבה לסבול. זו המסקנה שהגעתי אליה היום. אני שואפת להיות במה שיש. היום היה לי רגע של שיגעון ופחד היסטרי מההמשך, שהוא לא נודע בכלל. הפחד עצמו מבוסס על ספקולציות שונות ורעיונות של האגו לגבי מה צריך להיות בחיים. שיגעון שנבא מהתחושה שמשהו נלקח ממני. (כאילו היה לי אי פעם)
ואז הבנתי, אני לומדת פה שיעור: לא לעשות ספיקולציות, לא לתכנן לעתיד, לא להחליט איך החיים צריכים להיות. אני לומדת לחיות את החיים שקורים עכשיו בידיע מוחלטת שהכל הכל זמני.
אז להקדיש את כל מחשבותי רגשותי ופחדי למשהו שאולי יקרה ואם יקרה יחלוף בכל מקרה זה באמת קצת מצחיק.
"הרפואה הקונבנציונלית" היא לא הסיסטם. היא אוסף של המון אנשים, כלמני. יותר נעימים, פחות נעימים, יותר חכמים ופחות. כמו בכל מקום. הרפואה היא אנשים. הטיפול הרפואי הוא טבעי לגמרי כי הוא נעשה על ילדי אנשים ועל ידי חומרים שבני אדם יצרו כדי לעזור ולא על ידי חייזרים. (מה זה טבעי בכלל? כל החיים שלנו לא טבעיים בכלל בכל מקרה ואני בטוח לא הייתי עוברת את גיל שנה במערכת של לפני 80 שנה).
מה בעצם הבעיה? הבעיה היא כשעושים הכללה. כשאנשים חושבים שיש רק דרך אחת. אז מתחילה בעיה. אז זה הופך לסיסטם. ליצור חסר פנים. וזה מאד עצוב לי לא משנה מאיזה כיוון זה מגיע.
אני מגיעה מהרפואה ה"אלטרנטיבית" אבל לא הגעתי לשם כי חיפשתי אלטרנטיבה למשהו, לא. הגעתי לשם כי חיפשתי דרך מיטיבה ביותר לעזור לאנשים. את הדרך המיטיבה ביותר עבורי לעזור לאנשים שהדרך שלי תתאים להם.
כל ריפוי הוא ריפוי, אין משהו יותר או פחות טוב.
אני יודעת לעשות תטא הילינג ועזרתי ככה להמון אנשים וגם לעצמי ואמשיך לעזור. ומישהו אחר למד רפואה והציל לי לא מזמן את החיים. תזהרו בבקשה מהכללות, מאידיאולוגיה, מרעיונות. כל הדברים האלה מגבילים אותנו, מערפלים אותנו ומפריעים לנו להתקדם.
כבר כתבתי על זה שלא קל לאגו של מטפלת בתטא הילינג ללכת לרפואה כדי לקבל טיפול בסרטן. אני חושבת ש 80% מהכאב שאני חוויתי היה סביב המקום הזה של ללכת על משהו שהאגו שלי לא רוצה. אבל אגו זה דבר מסוכן ואסור להקשיב לו. האגו בנוי מרעיונות. וכמו שאמרתי רעיונות הם בעייתים, כי הם לא אומרים שום דבר ועדיין אנחנו תופסים אותם כאמת מוחלטת.
יש לי המון המון "מזל":
גילו לי את הסרטן בזמן (בזכות האינטואיציה שלי ובזכות הקורונה שקיצרה תורים), היה למשפחה שלי את הקשרים הדרושים כדי ללכת לרופאים הנכונים, הרופאים הכי טובים בתחום היו זמינים לי ודאגו לסדר לי במהרה את כל הבדיקות האפשריות ותוך שבועיים עשיתי בדיקות שלוקח חצי שנה לעשות, קיבלתי ניתוח בבית חולים נפלא ופרטי והכל דרך הכללית. הכל הסתדר משמיים!
עוד יום אחד ואולי הסרטן כבר היה מגיע לבלוטות הלימפה ומשם הסיפור הרבה יותר מסובך. אבל הוא לא הגיע לשם. והכל הסתדר עבורי בצורה קוסמית וזריזה.
זה שזה היה ברפואה הרגילה זה לא אומר שזה לא היה ריפוי ניסי, של אהבה ללא תנאי, של כל שישנו, של הטבע. המציאות פועלת בדרכים שונות ואנחנו לא יכולים לדעת מה נכון ומה לא. אני הרגשתי בכל רגע ורגע שהאור שבלב שלי מוביל את התהליך של הריפוי שלי מהסרטן. ולפני שנכנסתי לניתוח הרגשתי את הנוכחות העוצמתית של כל שישנו.
היום הלכתי למחלקה אונקולוגית לבדוק את המקום שבו אני אעשה כימו. כשפגשתי את האונקולוגית פשוט התרגשתי. היא אישה מדהימה שכל כך רוצה לעזור, היה לה אכפת מהשיער שלי (מה שהפתיע אותי), היא היתה כל כך רגישה ותומכת והרגשתי כמה שהיא כבן אדם רוצה לעזור לי. איזה מזל מטורף שנפלתי עליה. כשעמדתי שם במחלקה וראיתי סביבי מלא אנשים עושים כימו לא פחדתי, הרגשתי התרגשות של ריפוי.
אתמול ביקרה אותי חברה ודיברנו שיחה רגילה כזאת, סתם על החיים. התחלנו לחשוב מה יהיה אחרי הקורונה ואחרי כל הטירוף, איך החיים יראו מה נעשה... ואני התחלתי להילחץ. נכנסתי ללחץ אמיתי ולתחושת מועקה. פתאום ראיתי את עצמי ואת החיים שלי מתוך פחד. פחד שאני לא מרוויחה מספיק כסף, שאני לא נמצאת בזוגיות שהכל לא ברור ומבולבל והרגשתי שאין לי במה להאחז. זה בלבל אותי כל כך. ואז הבנתי - המחשבות על מה מצפים ממני, על החיים, על העתיד... כל המחשבות האלה הן מונעות ממני להיות ברגע הזה.
כל התקופה האחרונה אני פשוט בנוכחות. אני במודעות ובהתבוננות על החוויה שלי. אני לא חושבת על העתיד ולא מתעסקת במה שחושבים עלי ובאיך הדברים צריכים להיות. המחלה נותנת לי סוג של אישר לצאת מהמירוץ ואני פשוט בהתבוננות של מה שקיים כאן עכשיו. המצב הזה מביא אותי לחוויה של אושר עילאי. כן אני בוכה המון ויש בי פחדים ולחצים. אבל החוויה הכללית שלי היא פשוט אושר חסר גבולות שאין לו שום תאים וסיבות. פשוט כי אני נמצאת כאן ועכשיו ברגע הזה וזהו. מלאה בהודיה ושמחה על כל האהבה והתמיכה שסביבי.
למה אני צריכה את התירוץ הזה? למה אני צריכה מחלה כלשהי כדי להחליט שאני פשוט לא במירוץ הזה? אני יכלה פשוט להחליט שאני תמיד כל החיים בכאן ועכשיו. הרי מה כל המטרה של כל הדברים שאנחנו עושים? להיות מאושרים, לא? אז הנה אני מאושרת פשוט כי ככה. זה לא מספיק?
יום שני אני מתחילה את הכימו, מתרגשת בטירוף. כן, אשכרה מתרגשת, הרפתקה חדשה, סקרנית לגלות איך אני אגיב ומה יהיה, שמחה לעשות עוד צעד בדרך להחלמה המלאה שלי. יש לי חברה שבאה לארץ מרוסיה לטיפולים, שם מאד קשה לקבל טיפול טוב ומאד קשה לשלם עליו.
פה? יש לנו הכל, הכל בסל ואנחנו אחת המדינות הכי מתקדמות בעולם בתחום הטיפול בסרטן. לא רק זה, אנחנו גם מדינה שהתחום של טיפול אלטרנטיבי מפותח בה בטירוף. מה לומר? כנראה הרבה אנשים בישראל רוצים לרפא ולעזור...
בכל אופן , איזה מזל שנולדתי פה ושהרפואה הזו נגישה לי. זה כל כך נדיר ויקר ערך! כמה פעמים אמרתם תודה על שזכיתם להיוולד במדינה מערבית ומפותחת?
בכל מקרה,
תאכלו לי בהצלחה!
למה בני אדם אוהבים לחפש אשמים? אין אשמים. זו האמת לאמיתה. אני בתור מי שמתרגלת בודהיזם מאמינה כל מה שקורה זה תוצאה ישירה של המעשים שלי בעבר. שאנחנו בעצם יוצרים את המציאות שלנו. מי שמאמין באלוהים או בכוחות הקוסמוס יכל להאמין שאלוהים יוצר את המצב הקיים. מי שאין מאמין בדבר יכל לחשוב, לראות את מה שקיים ולהגיד: זה מה יש, עכשיו מה עושים?
אבל הנטייה של כל בני האדם ושלי גם כן כמובן לחפש אשמים היא הרסנית, גם קצת משעשעת.
אני שמה לב לזה המון דווקא עכשיו כשאני חולה במחלה שבעיקרון על פי המדע לא ברור מאיפה היא נובעת ואי אפשר להאשים בה אף אחד. ובכל זאת אני מוצאת המון אנשים מחפשים את מי להאשים בתוך המצב שבו הם נמצאים או מחפשים את מי להאשים במצב בו אני נמצאת. ואז אני אומרת... זה אבסורד! אף אחד לא יצר את המצב הזה בשבילנו!
כשגילו לי את הסרטן זה היה כבר אחרי שנה שלמה שבה הסתובבתי עם גוש בחזה, עברתי שלושה רופאים ושתי בדיקות אולטרסאונד כשכל רופא שאני באה אליו אומר שזה נראה ציסטה הורמונלית רגילה כפי שקורה לנשים רבות בגילי. אחד אפילו אמר "זה לא סרטן" ממש במילים האלה. ככה שנה שלמה הסתובבתי. עד שיום אחד התעקשתי מספיק כדי ללכת לMRI וביופסיה.
אני מספרת את הסיפור הזה ורואה איך כולם מחפשים לספר לי כמה הרופאים שהלכתי אליהם היו לא בסדר, כמה הם אשמים.
ואצלי פשוט מאד אין את התחושה הזו שהם עשו משהו לא בסדר, הם עשו מה שהם מבינים על פי הידע והנסיון שלהם. משהו (הקארמה שלי או המערכת אמונות שלי או היקום או אלוהים, מה שתחליטו) הביא אותי דווקא אליהם. וגם אם אין סיבה עמוקה של למה זה היה צריך להתגלות דווקא עכשיו, זה מה שקרה. ולחפש בזה אשמים זה בזבוז מטורף של אנרגיה וכעס.
וזו אנרגיה מחלישה. חיפוש אשמים, האשמה, זו אנרגיה שמאד מאד מחלישה ואני ממליצה באופן כללי בחיים להיפטר ממנה ומההרגל הזה לחפש אשמים.
אין אף פעם אשמים בשום דבר. אל תחפשו אותם. זה לא רלוונטי וזה הורג אתכם מבפנים!
לא המורה צעקה עליכם בכיתה א', לא אמא שלכם שמאד נח להאשים על ספת הפסיכולוג. אין אף אחד שאשם ושום דבר. יש את היכלת של כל אדם לבחור אם לקחת אחריות על החיים שלו או לא. לפעמים לקחת אחריות זה לשים מישהו בכלא כמו שלקחת אחריות זה לעשות כימותרפיה, אני לא אומרת. אבל זה לא ממקום של אשמה אלא של אחריות.
הבחירה שלנו היא אם לעשות בחירות בחיים שלנו או לא. וכמובן שאנחנו לא שולטים במה שהביא אותנו עד הלום כי זה כבר עבר, אבל יש לנו בחירה במה שיהיה איתנו בהמשך. הרופאים שלא אבחנו אותי לא יצרו לי את הסרטן. הם עשו את מה שהם עשו ומבינים ואני האמנתי להם למרות שידעתי, אגב, שאני לא צריכה. וזה מה שהיה. אף אחד לא אשם. אשמה מסירה מאחריות.
לקחת אחריות זה להחליט מה עושים. לבחור להתפתח, להשתנות. ולעבוד עם מה שיש. ומזבל אפשר להכין דשן.
הבעיה מתחילה כשיש רעיון שהכל צריך להיות טוב. תמיד.
ברגע שאנחנו חושבים שהכל צריך להיות תמיד טוב ומפחדים מכל שינוי, כל שינוי נהיה הרבה יותר כואב. היה לי שבוע קשה.
אחרי הפעם השלישית של הכימו התחלתי ממש להרגיש את התופעות. היו לי כאבי בטן מאד חזקים, לא יכלתי לצאת מהבית, הרגשתי ממש רע. ופשוט נחתי. חברה אחת אמרה לי "מותר לך לרחם על עצמך" ואחרת אמרה "מותר לך לנוח" וזה נתן לי הרבה כח בימים האלה. כי הסכמתי לרגעים לשקוע בתוך זה. אבל כל הזמן היו לי צלצולים בראש של להלחם עם המצב, ולנסות לתקן אותו. ורוב הזמן סבלתי.
אבל עכשיו הבנתי משהו.
יש הבדל בין כאב לסבל. הכאב הוא כאב. והוא לא נעים והוא בשם עצמו. הסבל נובע מהציפיה שמשהו יהיה אחרת. הסבל שלי נבע מהציפיה שהדברים יהיו כמו שאני החלטתי.
וישבתי לי עכשיו, וביקשתי מעצמי פשוט להרפות. ממש להרפות, את כל השרירים את כל המחשבה את הכל. הרפתי. ואז בעצם, בתוך ההרפיה הזו אני מבינה שאין שום דבר מעבר לרגע של מה שקורה עכשיו.
לצפות שהחיים יהיו בקו ישר, בלי בעיות? זה ממש ממש מצחיק. כי תמיד יש תקלות בחיים! הכל כל הזמן משתנה ואף פעם לא כמו שציפינו. וזה מדהים שאני שיודעת את זה בראש עדיין מצפה שהכל יהיה כמו שאני רוצה. משהו בלקבל את זה, את כל הזעזועים, כי זה פשוט מה שקורה בחיים האלה. משהו בזה מרגיע. אני מפסיקה להילחם בכאבים ופשוט חווה את מה שקורה. וזה המצב וזהו. וזה ממש הגיוני שבחיים יש גם מצבים שפחות נעימים לגוף שלי. אז אני מודה מכל הלב על הזכות שלי לעבור את הטיפולים האלה שדואגים שאהיה בריאה יותר בהמשך.
I release control and surrender to the flow of love that will heal me
הסתפרתי ניסיתי להילחם במצב והסתובבתי עם ראסטות של שיער מת שהכאיב לי וגירד רק כדי לא להודות שאני במצב הזה. שאני עושה כימו וזה מה שקורה. כל השיער שלי הפך לראסטה אחת ענקית בלתי נסבלת. והבנתי שכל דבר שאני נלחמת בו, נאחזת בו, נשבר. אז אולי הדבר ההגיוני היחיד שאפשר לעשות זה להפסיק להיאחז. לשחרר שליטה. לקבל את המצב, את המשחק שנכנסתי אליו ואני בו.
הינה, גם לי נשר השיער. הדבר האהוב עלי בגוף שלי, משהו שיש לי אליו חיבור ענק פשוט עזב אותי. זה כמו פרידה. בעצם, לא כמו, זה ממש פרידה עבורי - וזה המצב.
כשהגוף כל כך משתנה, והמחשבות כל כך משתנות, והפחדים אחרים, והחלומות משתנים, והרצונות משתנים לגמרי… אז במצב כזה אמור להיות הרבה יותר קל להבין באמת ובפשטות שכל המחשבות, הרצונות, החלומות ואפילו לא הגוף... כל אלה הם לא אנחנו.
ועדיין, כמו בסרט שחוזר, אני שוב ושוב נופלת בפח הזה ושוב מאמינה שאני זה הגוף שלי, המחשבות שלי, הפחדים, החלומות, הרצונות...
האמת היא שממש נמאס לי. אני פשוט התעייפתי מכל המצב הזה ובא לי שכל זה יגמר. נשארו לי 5 שבועות לסוף הכימו וזה מרגיש המון. ואין לי שום דבר חכם להגיד על זה, אני פשוט מותשת וזהו.
אני נעה בין תחושה של קורבנות לתחושה של התעלות נפש. וכבר משהו כמו שבועיים קשה לי לצאת מהקורבנות. היום הבנתי שאני לא צריכה או זה או זה. אני בחמלה ניגשת למקום הזה שנמצא בי, שכמו ילד קטן שבוכה פשוט רוצה צומת לב. ואני מעניקה לו את החמלה והאהבה.
אז כשכואב לי ועצוב... אני גם יכלה פשוט לחבק אותי, אפילו להיות עצובה או מתוסכלת. אני לומדת שגם זה מותר.
***הסרטן מעורר אותנו לריפוי פנימי עמוק. ***
וכפי שתא סרטני אחד בגוף מצביע על משהו שמבקש להשתנות בכל הגוף והנשמה, כך אדם שחולה בסרטן בסביבה שלכם מצביע על שינוי שכל הסביבה שלו מבקשת לעבור. וכל מה שצריך זה רק לקחת בשתי ידיים את ההזדמנות.
כן, שמעתם נכון. סרטן זו הזדמנות עצומה.
הרגשתי את זה אחרי שהוציאו ממני את הגידול שהחזיק בתחושתי עידנים על עידנים של פחד כאב וכעס. אין בן אדם שלא מכיר מישהו שיש או היה לו סרטן. אתם כולכם בטוח מכירים כי אתם מכירים אותי! האם נפתח את העיניים לראות את האור שהגידולים הסרטניים מבקשים להראות דרך האנשים שנושאים או נשאו אותם? האם נשכיל ללמוד כחברה את השיעורים שהסרטנים מלמדים את כולנו? אולי ככה לאט לאט המגפה הזו, המגפה הרפואית האמתית שיש בעולם כבר שנים, אולי ככה היא תפסק.
החיים הם מסע מי שיוצא למסע ומצפה למישור רגוע ומזג אוויר נפלא לכל אורך הדרך יתאכזב במהרה. במסע יש עליות וירידות, זו קלישאה שכולם מכירים. אבל האם יישמתם את הקלישאה הזו על חייכם? כמה פעמים התאכזבתם וכעסתם כשמשהו השתבש, לא קרה כמו בתוכנית? ואני לא מדברת רק על מצבים הרי גורל כמו גילוי סרטן או מוות של אדם קרוב. אני מדברת גם על רגעים קטנים בחיים – פקק פתאומי הגורר איחור לפגישה חשובה, חפץ חשוב שהולך לאיבוד, דוח קטנוני ועוד ועוד ועוד. החיים מלאים רגעים בלתי מתוכננים באופן יום יומי. ובכל זאת משום מה אנחנו מגיבים כל פעם מחדש בהפתעה גמורה כשמשהו זז ממסלולו.
כמה אנשים מפחדים מהמצב הזה, שמשהו יזוז מהתוכנית המקורית שלהם. והרי החיים נועדו לזוז מהתוכניות המקוריות, נועדו להפתיע, לרגש ולעניין. כל רגע בחיים הוא רגע, בלי טוב או רע, פשוט הרגע הזה. כל סטייה מהתכנון היא רק הגיונית ואף צפויה מראש. כן, מה שבלתי צפוי דווקא הוא הצפוי כי זה פשוט לא הגיוני שהחיים יראו בדיוק כמו שתכננו. והסטיות הקטנות האלה, אם ניגש אליהם בסקרנות, בלי טוב או רע הן מביאות הפתעות נעימות ומרגשות אפילו סטייה קשה וחריגה כמו סרטן.
פעם חשבתי שכדי להיות מאוהבת אני צריכה שיהיה מישהו להיות מאוהבת בו. אבל לאחרונה אני מרגישה פשוט מאוהבת, בלי סיבה אמיתית אובייקטיבית! יום אחד נסעתי עם אבא שלי לבית חולים לקבל טיפול ביולוגי שאני עדיין צריכה לקבל כל כמה שבועות. זה לא נעים, לא כיף. ואובייקטיבית - נסיעה לאשדוד זו סתם דרך רגילה בלי שום דבר מיוחד. אבל הרגשתי אושר ענק, סתם ככה מבפנים, ואמרתי לאבא שלי - "וואו! החיים יפים כל כך!" ואז תפסתי את עצמי... וחשבתי לי כמה מוזר שזו המחשבה הספונטנית שלי בדרך לבית חולים! וזה קורה לי מדי פעם. פשוט תחושה של אושר שממלא אותי בלי שום סיבה. אושר ענק כמו כשמתאהבים!
וזה כל כך כיף לי!
אני לומדת מזה שסבל ואושר שניהם נמצאים בראש שלנו, ושום דבר חיצוני לא יכל להשפיע על חווית החיים שלנו לאורך זמן.
רק המחשבות שלנו, הכל בראש.
בעודי כותבת שורות אלו, הגוף שלי - לא טוב לו. יש לי גלי חום והתרופה הביולוגית גם כן משפיעה בגלים של גלי חום ובחילות. ובכל זאת. התחושה שלי היא אושר ושמחה. למרות שלא נעים לי פיזית.
ריחות זה דבר מאד מאד חזק. אז אני עדיין מגיעה כל כמה שבועות לבית חולים לקבל טיפול ביולוגי. זה קצר וקל בהרבה מכל מה שעברתי עם כימותרפיה. אבל זה אותו בית חולים באותה מחלקה. ואני יושבת לי פה ומרגישה רגשות כל כך מעורבים לגבי המקום הזה, והריחות החזקים מחזירים אותי לימים הארוכים שביליתי פה. וזה מבלבל… כי זה גם כאב, וזה גם בילויי כיפי ואיכותי עם חברות שבאו להיות איתי, וזה אמא שלי ואחותי, וזה האחיות הנחמדות שאני שמחה לראות… ומסביב הצפצופים של המכשירים.... וקר פה מאד… ואני רואה אנשים מחוברים לאינפוזיה ואני שמחה שאני כבר לא צריכה לקבל תרופה דרך הוריד!
וזה מקום שנעים לי להגיע אליו. והוא גם מסמן משהו לא נעים
קלטתי שהצלחתי להפוך משהו ממש נורא למשהו כיף! כשהתחלתי את הכימו החלטתי שזה יהיה חוויה! וכך היה! כל שבוע באה איתי חברה שמאד שמחתי לראות והעברנו את הזמן בשיחות משמעותיות ועמוקות. אכלנו גלידה כמעט בסוף כל יום כימו (חוץ מכשהרגשתי רע...), וגם אכלנו סושי בכל כימו. וגם החלטתי שהטיפולים האלה הם לא רעל כמו שאנשים אוהבים להגיד, אלא החלטתי שהתרופה הכימית מנקה אותי, מטהרת אותי, ושמהכל אצמח חדשה יותר וחזקה יותר. עשיתי מדיטציה בתחילת כל טיפול והתמסרתי. וככה, דאגתי שהחוויה הזו שאובייקטיבית לא כיפית, תהיה כיפית!
ואני כל כך גאה בעצמי!
אמרתי שכך אעשה, וכך עשיתי!
בהרצאה אני מתארת חוויה של יציאה מהקווים הרגילים וגילוי מחדש של דרך התמודדות, חקר דרך חוויה קשה וצמיחה מחודשת, וגילוי של מתנות במקום חורבן והרס. בזכות הבחירה לקחת אחריות, במקום להרגיש קורבן של גופי, המצב הקשה הופך להזדמנות.
לשיטה שפיתחתי וששימשה אותי במהלך ההתמודדות עם המחלת הסרטן קראתי “הלב הסקרן”. זאת מפני שהגישה מבוססת על התבוננות סקרנית אל מעמקי הנפש. מטרת הטיפול הינה לזהות את המקור הרגשי מהעבר, המשפיע עלינו היום, ולשנות את ההשפעה שלו עלינו.
במהלך התמודדות עם מחלת הסרטן צפים כאבים ושדים עמוקים, ואיתם ההזדמנות לתהליך פנימי, לצמיחה גדילה והתפתחות