אין סיבה לסבל. יש מצבים שבהם אין לנו שליטה. ואנחנו מפרשים אותם לסבל. אבל הסבל זו רק פרשנות. מה שיש זה מה שיש. כאב, פחד, שמחה... זה מה שיש וזה גם יעבור, כי הכל עובר.

אז אין סיבה לסבל. רק כשרוצים יותר מדי, כשיש חלומות תקוות ורצונות (מי אמר שכל החלומות שלנו באמת נכונים לנו?), אז יש סבל. כי כשמשיגים את מה שרצינו אנחנו שמחים לרגע ואז מתחילים לפחד לאבד את זה או משתעממים ומוצאים משהו אחר לסבול בגלל חסרונו או מאבדים את זה ואז סובלים בגלל האובדן.

בקיצור.  אין סיבה לסבול. זו המסקנה שהגעתי אליה היום. אני שואפת להיות במה שיש. היום היה לי רגע של שיגעון ופחד היסטרי מההמשך, שהוא לא נודע בכלל. הפחד עצמו מבוסס על ספקולציות שונות ורעיונות של האגו לגבי מה צריך להיות בחיים. שיגעון שנבא מהתחושה שמשהו נלקח ממני. (כאילו היה לי אי פעם)

ואז הבנתי, אני לומדת פה שיעור: לא לעשות ספיקולציות, לא לתכנן לעתיד, לא להחליט איך החיים צריכים להיות. אני לומדת לחיות את החיים שקורים עכשיו בידיע מוחלטת שהכל הכל זמני.

אז להקדיש את כל מחשבותי רגשותי ופחדי למשהו שאולי יקרה ואם יקרה יחלוף בכל מקרה זה באמת קצת מצחיק.

אתמול ביקרה אותי חברה ודיברנו שיחה רגילה כזאת, סתם על החיים. התחלנו לחשוב מה יהיה אחרי הקורונה ואחרי כל הטירוף, איך החיים יראו מה נעשה... ואני התחלתי להילחץ. נכנסתי ללחץ אמיתי ולתחושת מועקה. פתאום ראיתי את עצמי ואת החיים שלי מתוך פחד. פחד שאני לא מרוויחה מספיק כסף, שאני לא נמצאת בזוגיות שהכל לא ברור ומבולבל והרגשתי שאין לי במה להאחז. זה בלבל אותי כל כך. ואז הבנתי - המחשבות על מה מצפים ממני, על החיים, על העתיד... כל המחשבות האלה הן מונעות ממני להיות ברגע הזה.

כל התקופה האחרונה אני פשוט בנוכחות. אני במודעות ובהתבוננות על החוויה שלי. אני לא חושבת על העתיד ולא מתעסקת במה שחושבים עלי ובאיך הדברים צריכים להיות. המחלה נותנת לי סוג של אישר לצאת מהמירוץ ואני פשוט בהתבוננות של מה שקיים כאן עכשיו. המצב הזה מביא אותי לחוויה של אושר עילאי. כן אני בוכה המון ויש בי פחדים ולחצים. אבל החוויה הכללית שלי היא פשוט אושר חסר גבולות שאין לו שום תאים וסיבות. פשוט כי אני נמצאת כאן ועכשיו ברגע הזה וזהו. מלאה בהודיה ושמחה על כל האהבה והתמיכה שסביבי.

למה אני צריכה את התירוץ הזה? למה אני צריכה מחלה כלשהי כדי להחליט שאני פשוט לא במירוץ הזה? אני יכלה פשוט להחליט שאני תמיד כל החיים בכאן ועכשיו. הרי מה כל המטרה של כל הדברים שאנחנו עושים? להיות מאושרים, לא? אז הנה אני מאושרת פשוט כי ככה. זה לא מספיק?

למה בני אדם אוהבים לחפש אשמים? אין אשמים. זו האמת לאמיתה. אני בתור מי שמתרגלת בודהיזם מאמינה כל מה שקורה זה תוצאה ישירה של המעשים שלי בעבר. שאנחנו בעצם יוצרים את המציאות שלנו. מי שמאמין באלוהים או בכוחות הקוסמוס יכל להאמין שאלוהים יוצר את המצב הקיים. מי שאין מאמין בדבר יכל לחשוב, לראות את מה שקיים ולהגיד: זה מה יש, עכשיו מה עושים?

אבל הנטייה של כל בני האדם ושלי גם כן כמובן לחפש אשמים היא הרסנית, גם קצת משעשעת.

אני שמה לב לזה המון דווקא עכשיו כשאני חולה במחלה שבעיקרון על פי המדע לא ברור מאיפה היא נובעת ואי אפשר להאשים בה אף אחד. ובכל זאת אני מוצאת המון אנשים מחפשים את מי להאשים בתוך המצב שבו הם נמצאים או מחפשים את מי להאשים במצב בו אני נמצאת. ואז אני אומרת... זה אבסורד! אף אחד לא יצר את המצב הזה בשבילנו!

כשגילו לי את הסרטן זה היה כבר אחרי שנה שלמה שבה הסתובבתי עם גוש בחזה, עברתי שלושה רופאים ושתי בדיקות אולטרסאונד כשכל רופא שאני באה אליו אומר שזה נראה ציסטה הורמונלית רגילה כפי שקורה לנשים רבות בגילי. אחד אפילו אמר "זה לא סרטן" ממש במילים האלה. ככה שנה שלמה הסתובבתי. עד שיום אחד התעקשתי מספיק כדי ללכת לMRI וביופסיה. 

אני מספרת את הסיפור הזה ורואה איך כולם מחפשים לספר לי כמה הרופאים שהלכתי אליהם היו לא בסדר, כמה הם אשמים. 

ואצלי פשוט מאד אין את התחושה הזו שהם עשו משהו לא בסדר, הם עשו מה שהם מבינים על פי הידע והנסיון שלהם. משהו (הקארמה שלי או המערכת אמונות שלי או היקום או אלוהים, מה שתחליטו) הביא אותי דווקא אליהם. וגם אם אין סיבה עמוקה של למה זה היה צריך להתגלות דווקא עכשיו, זה מה שקרה. ולחפש בזה אשמים זה בזבוז מטורף של אנרגיה וכעס.

וזו אנרגיה מחלישה. חיפוש אשמים, האשמה, זו אנרגיה שמאד מאד מחלישה ואני ממליצה באופן כללי בחיים להיפטר ממנה ומההרגל הזה לחפש אשמים.

אין אף פעם אשמים בשום דבר. אל תחפשו אותם. זה לא רלוונטי וזה הורג אתכם מבפנים!

לא המורה צעקה עליכם בכיתה א', לא אמא שלכם שמאד נח להאשים על ספת הפסיכולוג. אין אף אחד שאשם ושום דבר. יש את היכלת של כל אדם לבחור אם לקחת אחריות על החיים שלו או לא. לפעמים לקחת אחריות זה לשים מישהו בכלא כמו שלקחת אחריות זה לעשות כימותרפיה, אני לא אומרת. אבל זה לא ממקום של אשמה אלא של אחריות.

הבחירה שלנו היא אם לעשות בחירות בחיים שלנו או לא. וכמובן שאנחנו לא שולטים במה שהביא אותנו עד הלום כי זה כבר עבר, אבל יש לנו בחירה במה שיהיה איתנו בהמשך. הרופאים שלא אבחנו אותי לא יצרו לי את הסרטן. הם עשו את מה שהם עשו ומבינים ואני האמנתי להם למרות שידעתי, אגב, שאני לא צריכה. וזה מה שהיה. אף אחד לא אשם. אשמה מסירה מאחריות. 

לקחת אחריות זה להחליט מה עושים. לבחור להתפתח, להשתנות. ולעבוד עם מה שיש. ומזבל אפשר להכין דשן.