אין דבר בעולם הזה שיכל היה להוציא אותי מדעתי לחלוטין כמו כשאמא שלי היתה מעלה בפני את נושא הזוגיות. הכי עיצבן אותי כשהיא רצתה להכיר לי מישהו. רגע, בעצם הכי עיצבן אותי כשהייתי כועסת עליה והיא היתה עונה “אני רק רוצה שתהיי מאושרת!”. “מה, ואת חושבת שני לא יכלה להיות מאושרת בלי זוגיות?!” הטחתי אליה חזרה, והלב שלי נשבר שהיא לא מקבלת את חיי כפי שהם, שאני לא מספיק טובה ככה כמו שאני. ניסיתי כל כך הרבה ולא הצלחתי, והשאלות החוזרות רק העצימו את חוסר ההצלחה שלי.

זה חירפן אותי בצורה לא מידתית. זה היה כמו תקליט שבור, כל דבר שרציתי לעשות, כל טיול או תחביב, סביב הכל היא שאלה “אבל איך תכירי ככה מישהו?”. זה היה שם כל הזמן בלי הפסקה ואני השגעתי. הזמן היחיד שקיבלתי קצת שקט היה כשהתמודדתי עם סרטן. אבל איך שנגמר הכימו, התקליט חזר לנגן ואני חזרתי להתחרפן מעצבים בלתי סבירים ובלתי נשלטים. 
שום דבר לא יכל היה לעצור את זה. 
אני כל כך כעסתי.

וכשסוף סוף הכרתי מישהו שידעתי שמתאים לי, את מיכה, שהפך בהמשך לבעלי, לא רציתי לספר לה עליו, כי עיצבן אותי שזה ישמח אותה. מבינים כמה זה שיגע אותי? 
אני הכרתי את מיכה בגיל 32, כך שהיו לי הרבה מאד שונים של דייטים כושלים, חוויות מבאסות, מחיקת אפליקציות והתקנתן מחדש, החלקות לא מועילות ימינה ושמאלה ומערכות יחסים קצרות שלא הובילו לשום מקום. 
אני מכירה את הכאב הזה. 
אני יודעת כמה זה מתסכל לשבת בארוחה משפחתית ושוב לשמוע שאלות מציקות והצעות מרגיזות לשידוכים מביכים. אני יודעת כמה זה מתסכל לנסות שוב ושוב ולהרגיש את תחושת ה”כישלוון” הזו. 
ולכן יצרתי את התהליך הזה, שעוברים יחד כקבוצה.
מה שיפה בתהליך קבוצתי זו העובדה שלומדים אחת מהשניה, ומתעצמים דרך התהליכים של חברות הקבוצה. מהנסיון שלי, תהליך שאחד על אחד היה לוקח שנה, לוקח שבוע עם קבוצה. דבר נוסף שהיה לי חשוב ליצור בתהליך הזה, הוא לפוגג את תחושת הבדידות וחוסר המובנות. ליצור מעגל מחבק ותומך שיעזור לכל אחת בדרכה.