התמודדות עם פרדה מבן זוג


05 Dec
05Dec

כשאני וחבר שלי נפרדנו כל כך כאב לי. זה הרגיש כאילו זה בחיים לא יפסק. כיאלו הכאב הזה יישאר ככה כל החיים. הוא אמר לי שזה. והבנתי שזהו. זהו לתמיד.

כל הרגשות מתערבבים. כעס, פחד, חרדה ממה שיהיה עכשיו.

הסתובבתי בעיר ובכיתי.

וכמה דקות אחר כך עברה לי בראש מחשבה. "וואו. איזה כאב עצום. הוא בטוח מוביל לאנשהו" בואו ניתן לו.

נתתי לו

ונפתחתי לחוויה עוצמתית ומרגשת. חוויה של התמסרות מלאה לכל מה שיש וחוויתי אושר בלתי נגמר.

ואז, אחרי כמה ימים. שוב חזר הכאב. ואמרתי לעצמי.

"אוקי. אם בן אדם כל כך מפעיל אותי בואו נבדק במה מדובר?" הסתכלתי, בדקתי, כתבתי. וגיליתי שכל בן אדם שיש לנו איתו קשר כל כך עוצמתי בא להפעיל בנו "קוד" ה"קוד" הזה זה משהו מהותי שצריך להפתח בתוכינו.

אם אני אשקע בכאב אני לא אלמד שום דבר מהקשר הזה והקשר הבא יביא את אותם דפוסים.

אז אני צריכה להתרכז עכשיו בדברים הבאים:

 מה הוא בא ללמד אותי על עצמי? מה הוא בא להפעיל בי?

וואו איזו הזדמנות נפלאה יש לי! פגשתי בן אדם שהגוף שלי והרגשות שלי מגיבים לו כל כך חזק. כנראה שיש לי שיעור עוצמתי וענק ללמוד.

והתחלתי להתעמק עוד ועוד. וגיליתי עולמות מרתקים.

והבנתי. פרדה זה שער. פרדה זה שער רוחני ענק. כמו מוות קטן. לא סתם יש אנשים שנכנסים לדכאון עמוק אחרי פרידה. כי זה נחווה לפעמים כמו מוות.

ואני גיליתי שאפשר להשתמש בכאב הזה כדי לצמוח בקצב אדיר. כמו רכבת סופר מהירה שאפשר לקפוץ עליה ולטוס קדימה.


לא היו לי הרבה קשרים משמעותיים בחיים. כלומר, קשרים עם חברים כן. אני מדברת על מערכות יחסים. רוב מערכות היחסים שלי לא עברו את גבול החודשיים. אפילו מצחיק לקרוא למשהו כזה מערכת יחסים, כן? אבל ככה היה. וידעתי. שאף פעם בעצם לא הייתי מאוהבת בתכלס.

וזה העציב אותי. אבל לא ידעתי אפילו ממה יש לי להיות עצובה כי הכל, חוץ מזה, היה סבבה לגמרי.

עד שפגשתי לפני קצת יותר משנה בחור שסובב לי את החיים. הוא היה הראשון שהרגשתי איתו את התחושות האלה של אהבה. ככה. אהבה ענקית הרגשתי כלפיו.

לקח לי קצת זמן להבין מה קורה שם ביננו ובהתחלה הייתי קצת סקפטית. הוא כבר בדייט השני שלנו אמר לי שהוא בן אדם של קשר פתוח ושאל אותי איך אני  עם זה. אני בכלל לא ידעתי שאני והוא בקשר עדיין. ואמרתי שאני לא יודעת כי לא ניסיתי, אבל אני, הרפתקנית שכמותי אמרתי "יאללה בואו נראה". זה ריתק אותי לדעת, לבדוק איך אני ארגיש.

והאמת, כל עוד הרגשתי שאני הכי חשובה לו, שאני מעל האחרות, לא כזה הפריע לי שפעם ב הוא היה אם מישהי אחרת. היו בי רגשות של כנאה כמובן אבל עבדתי איתם. וחוויתי את הרגשות האלה כמשהו מעניין ומרגש. כהזדמנות להשתחרר מתלות ומציפייות. כהזדמנות לתרגל נדיבות ואהבה.

כל הזמן הזה לי עצמי לא היה שום צורך בקשר פתוח. בשבילי הספיק לי להיות רק איתו. והיה לנו נעים ורגוע ומרגש ומסעיר.

ולאט לאט התאהבתי.

ואז קרה משהו

האהבה הזאת הפכה לתלות. נתליתי עליו. הייתי זקוקה לו כל הזמן. לאט לאט וויתרתי על עצמי וציפיתי ממנו ש"יציל" אותי מהכל.

רק רציתי להיות איתו תמיד. ותליתי את כל האושר שלו עליו.

והרגשתי חסרת ערך בלעדיו.

והרגשתי שרק הוא יכל לתת לי להרגיש בעלת ערך.

וכשזה התחיל הריבים גדלו. וחוסר ההבנה ביננו גברה. וזה היה כואב מאד. בכיתי כל כך הרבה, אני לא חושבת שמאז שהייתי תינוקת קטנה בכיתי ככה. לא ידעתי שיש לבן אדם מבוגר את היכולת לבכות ככה בכלל. וכאב לי הלב. ורק רציתי שנהיה יחד. וכאב לי כל כך

ואז, אחרי קצת יותר משנה שהיינו יחד, יום אחד הקשר הפתוח הזה ביננו הפך לקשר מונוגמי שלו עם בחורה אחרת. אתם מבינים? איתי הוא לא רצה קשר מונוגמי. אבל איתה כן. וזה הרס אותי. והוא סיפר לי את זה ונפרדנו.

ישבנו בלילה על ספסל בבן יהודה. וכשהוא הלך נשארתי לשבת לבד שם ובכיתי. והלכתי והסתובבתי בבן גוריון ובכיתי. ואנשים הסתכלו עלי כאילו אני משוגעת. ולא יכלתי להפסיק לבכות. והרגשתי שזה ישאר ככה לנצח הכאב הזה. לא יכלתי לראות לו סוף

והגעתי לים. ראיתי את הגלים. ופתאום הרגשתי את הדבר הזה ששינה לי את החיים

אם אני כל כך כאובה. אם זה כל כך חזק. זה לא סתם. בטח מסתתר שם משהו. ונשמתי עמוק. הסתכלתי על הים. היה חם וחשוך. והרגשתי שאני נותנת לים להזכיר לי. ונזכרתי.

והרגשתי עוצמה בלתי מוסברת ובלתי מתוארת של חסד ושחרור. ראיתי.

אני לא המחשבות שלי.

אני לא הרגשות שלי

יש שם ברכה בלתי נגמרת מכל הזמנים ומכל הכיוונים. והלב נפתח כל כך רחב.

והסתובבתי שבוע שלם בהיי מלא באושר ואהבה. אפילו עכשיו, כשאני כותבת על זה אני חווה שוב את האהבה הזאת שהיתה אצלי בגוף. אהבה בלתי מותנת וללא סוף להכל. הרגשתי פתוחה נינוחה בלתי מנוצחת. ואמרתי לעצמי.

אוקי. זה השער של הפרדה. זה מה שהפרידה באה להביא לי לחיים! את התחושה הזאת! איזה יופי!

אבל אז, עברו עוד כמה ימים. והכאב, והמחשבות, והפחדים מהעתיד. הכל חזר. ואמרתי לעצמי. "טוב. יש עוד עבודה"

והתחלתי לעבוד. לכתוב לבדוק. מה יש שם. מה הטריגר העצום הזה שהוא לוחץ עליו? זה אפילו לא הוא. לא עליו מדובר. הוא כמו קוד שבא להפעיל אצלי משהו. אני צריכה לפענח את הקוד הזה. כי רק אז הקשר הבא בחיים שלי יראה שונה. אם אני לא אפענח את הקוד הקשרים הבאים בחיי יראו באותו האופן.

ופה מתחילה העבודה הקשה. צריך ל ע ב ו ד. להחליט שאני רוצה שהדברים יראו שונה. להסכים להשתנות.

ובגלל שאני מאמינה שמה שאכתוב בשורות הבאות יכל להועיל למי שיקרא את השורות האלה אני אעשה משהו שאני לא עשיתי אף פעם. אני אכניס אתכם לתהליך של העבודה שלי עם עצמי. ולא לסוף שלה, לא למסכנה הסופית. אני כותבת את השורות האלה תוך כדי העבודה עם עצמי ותוך כדי תיעוד של העבודה שלי עם עצמי.

אז אני  עוצמת את העיינים ובודקת. מה הקוד שהוא בה להפעיל אצלי שעוד לא נפתר?  איזה נקודות נלחצו לי בקשר הזה? אותן נקודות שאם אני  לא אשנה אני אביא גם לקשר החדש. ויותר מזה, אתקשה לשחרר את הקשר הישן כל עוד הנקודות האלה מופעלות אצלי. ורואה.

וכמה שהוא הפעיל בי! כמה! מפחיד. אולי אני לא רוצה לשחרר בכלל. לא רוצה לראות בכלל.  מוצפת בפחד, ברחמים עצמיים. אלו רחמים עצמיים עצומים שמציפים כמו גל.

שוב. באומץ. עוצמת עיניים. מה הקוד שהוא הפעיל אצלי.. מה אני מוכנה כבר לשחרר ולברר. משחררת את ההגנות ואת הרחמים ומסתכלת.

הוא הפעיל בי את הצורך שלי לרצות (to please). ואני מרגישה את זה חזק. את הצורך לרצות.

אוקי. אם ננתק את התחושה הזאת ממנו. נתמקד עכשיו רק בריצויי.

הצורך שלי לרצות. מה זה מעלה לי?

דבר ראשון עולה לי המחשבה על עצמי כמלצרית. הצורך שלי לרצות את הלקוחות בקפה הופך אותי למלצרית טובה יותר. פתאום עולים עוד ועוד זיכרונות אחרונית. הרצון למצוא חן, לרצות, לא לאכזב. כמה הצורך הזה הפעיל ואתי בחיים.

אמאלה! פתאום חושבת על אין סוף דברים שעשיתי למען אחרים בחיים שלי! ומה אני רואה?! את הצורך שלי לרצות.

אוי.

אני לא רוצה שהצורך לרצות יניע אותי. אני רוצה שאהבה ללא תנאי תניעה אותי. אני שמחה לעשות למען אחרים, שמחה לעשות בכללי. אבל לא רוצה את המניעה המוזר הזה שמונע כולו מרעיונות של אגו מפוחד.

עכשיו. אני אבדוק מאיפה הגיע הצורך החזק הזה שלי לרצות  ולמה הוא מתבלבל לי אם הרצון לתת ולהעניק. התת מודע שלי רואה את זה כאותו דבר. אין הפרדה אצלי בנושא הזה.

 אז מה אני אברר עכשיו?

במה העמיק?

  לא בצורך לרצות ושכולם יואהבו אותי. לא.

על הבלול שלי בין לרצות ולתת. 

הבלול הזה משאיר את הנושא הזה בחיים שלי. כי המהות שלי היא נתינה. אני לא יכלה לשחרר את הצורך לרצות אחרים אם הוא מחובר לי בנתינה. כי אז, ברמת האמונות והתת מודע שלי, אני עלולה לאבד את המהות שלי. וזה לא אפשרי. גם אם אני רוצה מאד, זה לא אפשרי.

ועכשיו. אני צריכה לבדוק מתי למדתי שלרצות ולתת ולהעניק זה דבר אחד.

הצורך שלי לרצות אחרים הוא כל כך עמוק. זה צורך בסיסי שמחזיק לי את כל האגו. ביקשתי לראות את ההפרדה בין לרצות ונתינה מאהבה. ביקשתי פרספקטיבה על הנושא. שום דבר לא מאד עזר. הצורך לרצות אחרים עדיין מאד חזק אצלי.

ואני יודעת שכל עוד הצורך הזה קיים בתוכי, אני אזמן מערכות יחסים נוספות שבהן הצורך הזה יבוא לידיי ביטוי.

וזה היה מדהים. משהו כמו שבועיים אחרי שאני ואקס שלי ואני נפרדנו נסעתי לגרמניה ופגשתי שם בחור נחמד איתו ביליתי את השבועיים שהיו לי שם. וכל הדפוסים שהיו ביני לבין בן הזוג הקודם שלי באו לידיי ביטוי בשבועיים הקצרצרים האלה. והצורך שלי לענות על צרכים של מישהו אחר ולגרום לו להרגיש מרוצה בלט כל כך.

וקלטתי את זה כשהבחור שאל אותי "למה את כל הזמן שואלת אותי מה אני רוצה? הכל סבבה, תעשי מה שאת רוצה ואם לא יתאים לי אני אגיד"

וידעתי שזה אותו דפוס.

ולא הצלחתי לשנות אותו.

ידעתי בראש וניסיתי לשכנע את עצמי להתנהג אחרת. אבל לא יכלתי. ההתנהגות שלי היתה בדיוק אותו הדבר.

ועכשיו. הגיע הזמן להפסיק אם הרעיון המטופש הזה, אם הצורך המטופש הזה לרצות ולמצוא חן.

אני יודעת ששינויים מידיים ועמוקים אפשריים. אני רואה את זה כל יום בקליניקה שלי. אני רואה את זה על עצמי בתהליכים שעברתי. ואני פשוט צריכה לשנס מותניים. לאסוף את עצמי ולהאמין שזה אפשרי.

אני יודעת שלא קל. לא קל לי. לא בא לי לשנות את הדפוסים הישנים שלי. אני כל כך ר ג י ל ה אליהם! רגילה, מכורה, תקראו לזה איך שתרצו. אבל לשנות את זה, אני פשוט לא רוצה! כלומר. רגע. רוצה, רוצה. ברור. אבל ברמה העמוקה, לא. משהו שם עוצר אותי. והמשהו הזה זה הפחד שלי להשתנות. הרצון העמוק שלי להישאר באותו מקום.

למה שאני ארצה להישאר באותו מקום? פשוט מאד. כי זה מוכר. זה אולי לא כיף, לא נעים, אפילו מתסכל. אבל לפחות אני יודעת מה קורה שם. וזה משהו שאני לא יכלה להגיד על מצב שעוד לא קיים. גם אני מאד רוצה להגיע אליו. המח שלנו, התת מודע, מושך לקיים. למוכר.

אבל אני יודעת יותר מזה. יאללה, אומץ. באומץ אני אביט מעבר לקיים.

אז נפסיק לברוח עכשיו. ונבדוק שוב!

איפה התבלבלתי בין נתינה לריצוי?  איפה למדתי שנתינה וריצוי זה אותו דבר?

הדבר הראשון שעולה לי זה גלגול קודם. אני רואה זכרון מגלגול קודם. מציאות של שפחה שמחוייבת לעשות מה שאומרים לה כל הזמן. זה מה שהיא מכירה. והיא מתמלאת שמחה כשהיא עושה משהו שמשמח מישהו אחר, שעוזר למישהו אחר. גם אם זה רומס אותה לחלוטין. זה מה שאני רואה. רק לכתוב את זה עושה לי צמרמורת. עצוב. חיים עצובים היו לה לאותה אישה.

אבל למה אני צריכה עדיין לחיות את החיים האלה שלה שנגמרו כבר? שהם כבר לא שלי ממזמן?

אז בשיטת התטא הילינג בודקים למה אנחנו מחזיקים אמונה, מה אנחנו מרוויחים ממנה. ואני משתמשת בכלים שיש לי. ובודקת גם כן.

אז מה יצא לי מזה? למה אני ממשיכה להחזיק את זה?

אוקי. אני רואה, זה הגן עליה אז, באותו זמן. כי זה נתן לה משמעות לכל החוויות הקשות שהיא עברה בתור אותה שפחה. וכנראה שגם לי זה נותן משמעות כשקשה לי. 

וואו. כל הגוף מלא התנגדות. כמו ילדה קטנה שצועקת "לא רוצה לא רוצה לא רוצה!" כואב להתמודד, להעמיק להשתנות. אבל אני מרגישה שאני חייבת את זה לעצמי. ויותר מזה, לכל האנשים שאני באה איתם במגע.

אני מתעמקת יותר. מרפה. ורואה איך כל הרעיונות שצברתי אז משתחררים. נרפאים. איך אני מתמלאת באהבה חדשה. תפיסה חדשה.



כל כך כיף להתמודד, לצלול ולשחרר.

האם אני אצליח לצלול לכל השיעורים שהפרדה הזאת מזמנת לי כדי שאני אוכל באמת לצמוח עוד ועוד כפי שהמציאות סביבי מדרבנת אותי לעשות


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.