אנחנו חיים במערכת מאד אינטנסיבית סביבנו שגורמת לנו להאמין שאנחנו לא נראים ונראות מספיק טוב. וקל להאשים את הפרסומות והפוטושופ ומודל היופי.
אבל בדרך כלל, עם כל מי שהגיע אליי עם בעיה שקשורה לדימוי גוף, לקשיים עם הגוף וכו, מצאנו אמונות עמוקות שממש לא התחילו בגלל הפרסומות. אמונות שגורמות לנו לשנוא את הגוף שלנו, או לאכול בצורה שתביא אותנו למצב לא בריא ולענישה עצמית.
אלו יכולות להיות אמונות שקשורות לרעיונות כמו “לא מגיע לי לקבל אהבה” אמונה שלפעמים נולדים איתה בגלל טראומה ברחם, או אפילו מגיעים איתה מחיים קודמים או מטראומה משפחתית שנושאים על הכתפיים.
לפעמים לאנשים יש אמונה כמו “אני לא שייכ/ת לפה” או “אני לא צריכה להיות בגוף”. לפעמים אנשים מרגישים לא חלק מהעולם הזה וחווים ניתוק מהגוף. ולעיתים קרובות אלו אמונות שנוצרו לפני הלידה בכלל.
החדשות הטובות הן – שאפשר לשנות את האומנות הללו!
כשאנחנו מחוברים לגוף שלנו, אנחנו יכולים לתרום יותר לסביבה שלנו. אנחנו יכלים להיות חיוניים יותר ולעשות יותר. שנאה/ סלידה/ כעס שקשורים לגוף זה משהו שקיים אצל הרבה מאיתנו, ואפשר להפרד ממנו.
אני זוכרת שבעבר כל פעם שהלכתי לקנות בגדים הייתי בוכה. שנאתי לקנות בגדים כי שום דבר לא ישב עלי טוב, הרגשתי שמנה ושנאתי את הגוף שלי.
לאמא שלי היו הרבה בעיות עם הגוף שלה והיא עשתה המון דייטות והשליכה עלי את הפחדים שלה מלהיות שמנה. תמיד אמרה “את כמוני, מה לעשות, צריך לשים לב למה שאוכלים”
ולמרות שהייתי ילדה במשקל ממש ממוצע וסבבה ביחס לגבוהה וכל זה, הייתי בלחץ היסטרי לגבי הגוף שלי, וככל שהלחץ גבר – השמנתי.
ויום אחד קרה לי סוויץ’ במוח, החלטתי שהגוף שלי מהמם כמו שהוא. החלטתי שהצמיגים בצדדים זה יפה, ושאני נראית טוב. זה היה ממש רגע. סוויץ’. שחררתי את הלחצים של אמא שלי ונזכרתי שאני שמחה להיות בגוף הזה שלי שקיבלתי.
מאז רזיתי אגב, והגעתי שוב למשקל האופטימאלי עבורי, כי הפסקתי לשנוא את הגוף שלי ונתתי לו להיות כפי שהוא.
מגיע לנו לאהוב את הגוף שלנו.
אז אילו אמונות לגבי התפיסה העצמית שלם ולגבי הגוף שלכם אתם הייתם רוצים לשנות?